<h1>סמ"ק מצוריך סימן רי"ב</h1>
<h2>דף ט:</h2>
שלא לאכול ערלה כדכתיב (ויקרא י"ט) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. בזמן הזה נמי הלכה למשה מסיני דהודאי אסור והספק מותרא), ואחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלהב), וגם בשל גויםג), ואם הגוי אומר שהפירות של ערלה הןד) אינו נאמן שלא נתכוין אלא להשביח מקחו. והנוטע לסייג או לקורות פטור מן הערלהה), ורש"י פירש בפירוש מחומש וערלתם ערלתו פי' ואטמתם אטומתו יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מאימתי מונה לה משעת נטיעתו יכול אם הצניעו עד לאחר ב' שנים יהא מותר תלמוד לומר יהיו בהוייתן יהאו). א) כדאמרינן פרק קמא דקידושין (דף ל"ט) ספק לי ואנא איכול, לשון תשב"ץ (סי' שס"ד) פ"ה, ספק לי לקוט לי שלא בפני שיהא ספק אצלי ואנא אכול ובערלה קאי, רב אויה ורבה [בר] בר חנה מספק ספוקי אהדדי, אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בחוצה לארץ, שלח רב יהודה לקמיה דרב יוחנן שלח ליה סתם ספיקו ואבד ודאה — פ"ה, כלומר ספיקא מותר ודאה אסור והתיר ספיקא סתמא להורות בהצנע ולא לדורשו ברבים הואיל ומקילין בה, כך השיב רבינו גרשון בר יהודה — והכריז על פירותם — פ"ה של אלו המקילין בה — שטעונין גניזה, וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהיה לו נין ונכד משליך חבל וגורל בנחלת ה' י"ש עכ"ל פ"ק דקידושין (שם). ב) במה דברים אמורים כשחתך יחור מן האילן הזקן והרכיבו לארץ או הרכיבו באילן אחר אבל אם מצא בד אחד מן האילן והרכיבו בארץ או הרכיבו באילן אחר ונעקר (הבד) ועיקר הבד מעורה באילן הזקן פטור, גדל זה הילד שהרכיב ועשה פירות ואחר כך נפסק עיקרו שהיתה מעורה באילן הזקן מונה משעה שנפסק ואותן הפירות מותרות מפני שגדלו בהיתר ואם הניחן אחר שנפסק עד שהוסיפו מאתים הרי אלו אסורין, א"ר יוחנן בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ז) ילדה שסיבכה בזקנה והיו פירות בילדה אפילו הוסיפו מאתים הרי אותם הפירות של ילדה אסורין שאין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור אבל אם פירות בילדה הילדה בטלה כדאיתא פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ג), עכ"ל ס"ג (סי' קל"ז). ג) אסור לאכול פירות של ערלה במקום שיודע בודאי שהם של ערלה, לשון תשב"ץ (סי' שס"ד). ד) אבל אינו יודע שהם של ערלה כי אם מפי הגוי מותרין ואינו כו', לשון תשב"ץ (שם). ה) פירוש הנוטע אילן מאכל ודעתו עליו שיהא סייג לגינה או לקורות הרי זה פטור מן הערלה נטעו לסייג וחשב עליו למאכל או נטעו למאכל וחשב עליו לסייג כיון שעירב בו מיחשב חיוב חייב, נטעו ג' שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רביעי שכל שאין לו ערלה אין לו רביעי, נטע אילן וחשב שיהיה מצד הפנימי שלו למאכל וחיצון לסייג או שיהיה הצד התחתון למאכל והעליון לסייג או שיהיה לעצים מה שחשב עליו למאכל חייב בערלה ומה שחשב עליו לסייג או לעצים פטור שהדבר תלוי בדעתו של אדם כדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"א), עכ"ל ס"ג (מ"ע סי' קל"ז). כתב הר"מ מלונדרש שהתותים הגדילות בגדרות הקוצים פטורים דהוי כנוטע לסייג, עכ"ל. כתב ר' יונה ז"ל הערלה נוהגת בחוצה לארץ ואסורה בהנאה וכל שאסר בהנאה אסור לתת לגוי במתנה מדאיצטריך למישרי נבילה, והנותן ערלה לנכרי או חמץ בפסח או בשר בחלב או לכלב שמזונותיו עליו לוקה, ומצות ערלה וכלאי הכרם בין בארץ בין בחוצה לארץ לשרוף אותו, ואם יש לגוי אילן ערלה אסור לישראל [ללקוט] ממנו לצורך הגוי אפילו בחינם לפי שהוא נהנה בזה שמחזיק לו הגוי טובה, וכך אסור לישראל להשקות לנכרי מיינו של נכרי בין בשכר בין בחינם. ו) קליפי אגוזין (לא) והגרעינין חייבין בערלה בפרק כיצד מברכין (דף ל"ו). וצריך לדקדק מאחר שערלה וכלאים נוהגין בשל גוים האיך מתירין לשתות יין עתה לפי שנהנין עתה בכרמים שלנו כשזומרין אותו בכל שנה ושנה שנועצין ראשיהן פנים בארץ וקורין אותו בורביצי"ר ואחר שהשריש ראש הגפן בארץ חותכין אותו להבדילו מן השורש ונעשה [גפן] אחד כשני גפנים וענין זה קרוי הברכה וערלה כי האי גוונא אסורה דתנן בפ"ק דראש השנה (דף ט') לענין ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, וכתב רבינו שמשון ב"ר אברהם וז"ל שוב בדקתי בעברי כרמים ושאלתי האיך מבריכין ואמרו לי כי יש כרמים מרובים שרוב הכרם בכל שנה כמעט עשר ידות של כרם על ידי הבריכה וקורין בורביצי"ר שעושין כך כשיש לשורש אחד ג' ראשין או ד' שיוצאין מן השורש זמורות או ד' ועושין חפירות סמוך לשורש ומבריכין כל ראש אחד בפני עצמו ומכסין בעפר כל אותן ראשין מלמטה אין ניכר השורש הראשון כלל ונראין אותן שלושה (הראשון) [הראשין] כשלושה גפנים יוצאין כל אחד ואחד מן הקרקע ואין דומה בעיניין זה איסור ערלה כלל שלעולם יונק מן השרש הראשון ולא גרע במה שנכנסה בארץ, עכ"ל ס"ג (שם סי' קט"ז). ור"י נותן טעם להיתר כרמים שלנו משום דהוי כמו ספיקא ואמרינן בפ"ק דקידושין (דף ל"ט) ספק לי ואנא אכול ואף על גב דמסיק התם ספיקא שלא להורות ברבים מכל מקום אמת הוא דספק מותר וכשנותנין הענבים בכמה כלים כל אחד יש לספק שמא אין בו ענבים של ערלה ואפילו כשנותנין כל הענבים בגיגית גדולה ובחבית אחת שמא נתבטל באחד ומאתים, עכ"ל של"ש, פרק קמא דקידושין (שם). תניא בתוספתא (ערלה פ"א) גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה, תניא בספרי (קדושים) אחד הנוטע גרעינין או יחור מן האילן או שנעקר כל האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה ומונה משעת נטיעתו ואילך והאילן שקצצו מעל הארץ והחליף חייב בערלה ומונין לו משעת קציצה, עכ"ל ס"ג (שם סי' קל"ז). הנוטע אילן לרבים בתוך שדיהו חייב בערלה במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ פטור, הנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה ועולה מאליו ברשות היחיד והנכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו והגזלן שנטע חייב בערלה וברביעי ואילן העולה מאליו במקום חורשין פטור, אפילו הנוטע במקום שאינו ישוב פטור והוא שלא יהיה עושה כדי טיפולו שמטפל בפירותיו עד שמביאן לישוב אבל אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ז). הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג או תמר ללולב או זית למנורה חייב בערלה הקדיש ואחר כך נטע פטור מן הערלה נטע ואחר כך הקדיש חייב בערלה, הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות, ואילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה זעזע את האילן ולא עקרו ואחר כך מלא סביבותיו עפר אם יוכל לחיות אילו לא מילא סביבותיו עפר הרי זה פטור ואם לאו הוי כמו שעקרו ונטעו חייב, וכן האילן שנעקר ונשאר ממנו בארץ שורש אחד אפילו כמחט שמלפפין עליו הרוקמין (ועיקר) השני והחזירו למקומו ונטעו פטור מפני שיכול לחיות, נעקר כולו ונעקרה הסלע ששרשיו (בא) [בה] עמו וחזר ונטעו כמו שהוא באדמה שסביבותיו שרשיו אם היה יכול לחיות אילו לא נטמן הרי הוא כמי שלא נעקר ופטור ואם לא חייב. אילן שהבריך ממנו בד בארץ ואחר כך נעקר כולו והרי הוא חי מן הבד שהוברך בארץ נעשה אותו אילן כאילו עתה נטעו וחייב בערלה ומונין לאילן ממה שצמח מן הבריכה משעה שנעקר, הרי שהבריך בד בארץ וצמח והבריך בד אחד בארץ ממה שצמח בארץ וצמח וחזר והבריך מן השלישי אפילו הן מאה (משרין זה מזה) [מעורין זה בזה] הואיל ולא נפסקו מן העיקר הראשון הכל מותר ואם נפסק העיקר הראשון מונה לכולן משעה שנפסק. ואילן היוצא מן גזע פטור מן הערלה מן השרשין חייב בערלה, הצלף חייב בערלה האביונות בלבד אבל הקפריסין מותרות. עכ"ל המיימון (הל' נטע רבעי פרק י'). אמרו [במסכת] ראש השנה (דף י') באחד בתשרי ר"ה לערלה ולרבעי ומשעת נטיעה אינ' ערלה ולרבעי, ואינו מונה מראש השנה לראש השנה אלא ל' יום בשנה חשוב שנה והוא שתקלוט הנטיעה קודם ל' יום וכמה הוא סתם קליטה לכל האילנות ב' שבתות נמצאת (לאור) למד הנוטע מ"ד יום קודם ר"ה עלתה לו שנה אף על פי כן אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה (וברבעי) עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, עכ"ל ס"ג (הלכות נט"ר ווידוי מעשר מ"ע סי' קל"ז). וששאלתם על יהודי שיש לו כרם אם יכול ליטע בו זמורות שלא נשאו פרי, אין חילוק בין נשאו פרי ללא נשאו דאם נשאו פרי משנטען חייב בערלה ומונין לה משעת נטיעה וכל פירות שגדלו באותן ג' שנים שמשעת נטיעה אסורין עולמית, וכשגדלים בו בכרם רביעית בשנה רביעית מחללין על פרוטה ושוחק את הפרוטה ומשליכה בנהר והפירות מותרין מיד לאחר חילול ודלא כה"ג שכתב שאסורין הפירות משנה הרביעית עד שנה החמישית וההיא דנטעין דכל הנלקט מזה האומר מחולל הוא על מעות הראשונות משמע לאחר חילול מיד, מכל מקום מותר ליטע אף יחור של ערלה שלא נשא פרי מעולם כדאמר בפרק כל הצלמים (דף מ"ח) נוטעין יחור של ערלה כו', ומיהו יש לתת בו סימן שהוא של ערלה שלא יטעו ויאכלו מערלה כדתנן במעשר שני (פרק ה' מ"א) ומייתי לה בפרק מרובה (דף ס"ט) כרם רבעי מציינין אותה בקזוזות של אדמה ושל ערלה בחרסית, ואם לא נטע זמורות נטיעה גמורה אלא הבריך מן הזקינה בארץ ולא הפסיק עדיין מעורה בזקינה אין פירות הבריכה אסורין משום ערלה דמזקינה ינקי ובתר זקינה גרירי אבל אם הפסיק הבריכה מן הזקינה מונה לבריכה שני ערלה משעה שהפסיק כדתנן בפרק קמא דערלה (מ"ה) אילן שנעקר ובו בריכה וחי ממנה (חזרה והזיל בה מזקינה) חזרה הזקינה להיות כבריכה, הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה. וששאלתם אם היהודי יכול להשכיר כרם לגוי עד שיעברו שני ערלה ואחר כך יקח היהודי הכרם ברשותו, לא, כי פירות ערלה אסורין בהנאה ואסור לישראל לאוכלן ולמוכרן לגוי כי הפירות של ישראל הן דשכירות לא קניא וכיון דקרקע דידיה הוי פירות נמי דידיה הוי ואסורין בהנאה, ולא דמי להנך שתילי ערלה דפ"ק דע"ז (דף כ"ב) דגוי אוכל שני דערלה וישראל אוכל שני דהיתירא ושרא ליה רבא אפילו בלא מתנו מעיקרא לעשות כן, שאני התם דשותפין הוו תרווייהו או בקבלנות שקבלו בשותפות או שותפין הוי ממש בגוף הקרקע ולהכי שרי דדינא הכי זה טרח בחלקו ומעדר ומזמר או יום אחר או שנה אחרת או ג' שנים ואוכל מה שטורח ואחר כך חבירו עושה כן בחלקו לכך שרא ליה רבא אבל היכא דקרקע דישראל הוי ואילנות דידיה נמי דבתר תלת שנין אמר ליה לגוי הסתלק מארעאי ואילני נראה דאפילו התנו מעיקרא אסור, [ואבי העזרי] (הישראל) [ואפילו אם הישראל] מכר לגוי אותם הנטיעות קודם שהוציאו פרי שיהא של גוי כל ג' שנים או ד' שנים אסור כיון דבתר שני ערלה לא מצי הגוי למעקרינהו וצריך להניחם בקרקע של ישראל דישראל נינהו וגוי אגיסטון בעלמא בתוכו. וששאלתם מה יעשה לפירות של ערלה תנן בפרק אלו הן הנשרפין (תמורה דף ל"ג) הערלה וכלאי הכרם הראוי לשרוף ישרוף והראוי ליקבר יקבר, פי' כמו משקין לפי שאינו ראויין לשרוף יקברו. וששאלתם אם השכיר ישראל לגוי את כרמו שנה אחת והגוי נטע זמורות כמותה שנה שהיתה בידו אם מותר הישראל בפירות לאחר ג' שנים ובשנה הרביעית בלא חילול, לא, כי ערלה נוהגת בשל גוים כדמוכח ר"י מכמה ראיות בפ"ק דקידושין (דף ל"ו ד"ה כל) כל שכן הכא דבקרקע ישראל קיימי דשכירות לא קניא כדאמרינן פ"ק דע"ז (דף כ"א). עכ"ל תשב"ץ (סי' שס"ה).
